להפיג את החרדות אחרי תקופה ארוכה של מהומות, הגיעה העת להבין לעומק את עילתן. כבר מובן לכול שלא רק נושא השלטון או המשפט עומדים על הפרק, אלא משהו עמוק יותר. הציבור על כל גווניו חרד חרדה עמוקה - זה מפני זה. כל אחד חרד לעתידו ולעתידה של המדינה, כפי שהוא רואה אותם. אפשר להאשים גורמים שונים בהסתה, בהמרדה, בניפוח מוגזם של אמירות ועוד. אך בהאשמות הדדיות לא יימצא מוצא מהסבך. הן רק מעמיקות את הקרע המאיים על המשך קיומנו, חלילה. חרדות הן תופעות ספונטניות, לא בהכרח רציונליות. הן קיימות, בין הן צודקות ובין לאו. האשמות הדדיות לא מעלימות אותן. אדרבה, הן מעצימת אותן. יש רק מוצא אחד מן המשבר - להפיג את החרדות על ידי אמנה חברתית מוסכמת. החרדות שונות מאדם לאדם ומציבור לציבור. המשותף לכולן הוא החשש כיצד תיראה המדינה בעתיד, כשכל שלטון מתחלף ישליט כאן בכוח את תפיסתו. שני מוקדי חרדה נתמקד בשני מוקדים מרכזיים - הדתי והימני. הדתי - הציבור החילוני חרד מפני השתלטות הדת על מערכות החיים הציבוריים והפרטיים, מכפייה שתפגע בערכי החירות והשוויון. הוא חרד מפני הגידול המבורך של לומדי התורה, לעומת הצטמקותו היחסית של הציבור הכללי, שהנטל הכלכלי והביטחוני יוטל עליו. אומנם לציבור המאמין יש מענה אמוני לכך, אך לציבור שאינו מאמין אין מענה רציונלי, אלא רק חרדה המתבטאת גם בקצף ושנאה. הימני - לא רק הציבור השמאלי, אלא גם הציבור המרכזי, ואפילו זה הנוטה ימינה, חרד מפני השתלטות כוחות לאומניים שיתגרו בערבים ויגרמו למלחמה עקובה מדם, בפרט במקום הרגיש והנפיץ – הר הבית (יש להבחין בין לאומנות ללאומיות בריאה. עם זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שגם בקרב הציבור הלאומי יש סחף של הזדהות גלויה וסמויה או סלחנות כלפי תופעות לאומניות קיצוניות). וכן באשר להתנחלויות, הציבור השמאלי כבר השלים עם קיומן, אך הוא עדיין מקווה לאפשרות של משא ומתן לשלום, ולכן הוא חרד מפני סתימת כל אופק מדיני. הדבר חסר סיכוי, אך אי אפשר למנוע מאדם את ציפיותיו. יש צורך להרגיע את הרוחות על ידי הצגת תוכנית מעשית ומחייבת, שלפיה כל ציבור יחוש שעתידו מובטח ללא כל חשש. הרקע לסרבנות - מוטיבציה ומכאן הרקע לסרבנות, אף שאין לה צידוק חוקי. לוחמים, המוכנים לחרף נפשם למען עם ישראל ומדינת ישראל, רוצים להיות בטוחים שהמערכה שעלולה להיכפות עלינו היא אכן הכרחית ומוצדקת, לפי הבנתם. שלטון פרו־לאומני, לתפיסתם, עלול לגרום למלחמה לא הכרחית. אין ללוחמים מוטיבציה לשרת מדיניות כזאת. אומנם מדובר בתדמית שקרית ומנופחת, אך גם כאן לא ההיגיון מכתיב את התגובות, אלא תחושת הבטן היא שיוצרת חרדה ספונטנית. מוטיבציה היא מילת המפתח. אומנם על הלוחמים לציית לפקודות ללא תנאי, ולשרת תחת כל ממשלה נבחרת. אין ללוחם רשות להפעיל שיקול דעת אישי - זו מרידה. אך שירות צבאי כפוי, ללא מורל וללא מוטיבציה חיובית, יעילותו נמוכה. והבעיה חמורה יותר לטווח רחוק. אי אפשר לקיים צבא, הדורש מסירות נפש וגוף, אימונים מפרכים והתנדבות לשרת תקופות ארוכות, ללא פטריוטיות ומוטיבציה. יש להביא בחשבון את הדור הצעיר הבא. האם ימשיך להתנדב ליחידות עילית ולמלא את שדרת הפיקוד באווירה העכורה השוררת כרגע בישראל? זו שאלה של פיקוח נפש! התקפות אישיות, הפגנות בכיכרות, נאומים חוצבי להבות, מאמרים חריפים בתקשורת, גם אם הם הגיוניים וצודקים, אינם תחליף למוטיבציה. זו באה מאליה ממעמקי הנפש, מהלב ולא מהמוח. מוטיבציה אזרחית יתרה מזאת, ללא מוטיבציה - גם החיים האזרחיים נתונים בסכנה. ללא הזדהות עם העם והמדינה, אין מה שיעצור צעירים בדור הבא מלרדת חלילה מן הארץ. כבר היום מכת הירידה היא חמורה, אך בהיעדר הזדהות עם המדינה היא עלולה להתגבר יותר. ומי שיורד מהארץ יש גם חשש שיתבולל, חלילה. יש לנו אחריות על כלל ישראל ועל כל אחד ואחד מישראל. החרדות הדדיות החרדות קיימות גם בצד השני. הציבור הדתי חושש שיתנכלו לחינוך הדתי על כל זרמיו. עלולים לבטל חלילה את מוסד הרבנות, הראשית והמקומית, ולחנוק את תלמודי התורה (ע"ע ישיבת מעלה אליהו בתל אביב). יש חרדה מפני פריצה נרחבת של המסחר בשבת, הגבלת ילודה, כפייה על אורחות חיים שאינם מקובלים בציבור הדתי (לדוגמה, האיסור לקיים אירועים בהפרדה, מניעת השימוש באתרי טבע לרחצה נפרדת אפילו כשהוא אחרי שעות הפעילות של הציבור הרחב). יש החוששים אפילו מפני הטלת איסור על ברית המילה והשחיטה הכשרה וכדומה (יש קולות כאלה, כרגע בשוליים). הציבור הלאומי חרד מפני הפיכתה של מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה, שחוק השבות יבוטל, ושהארץ תוצף מהגרים מכל קצווי תבל. ובאשר להתנחלויות - יש חרדה מפני עקירת יישובים בדומה לאסון גוש קטיף. החרדות הדדיות, וכל צד תולה תקוות במערכת המשפט שתגן עליו או לפחות שלא תזיק לו. עלינו למצוא דרך שתפיג את החרדות של כל הצדדים. שתושג אמנה חברתית לפיה כל צד יוכל להמשיך את אורחות חייו ללא חשש של כפייה מהצד השני. ועדה עליונה לכן נראה לי, כמוצא מן המשבר, להקים ועדה עליונה של אנשי רוח ותלמידי חכמים מהצמרת (לא פוליטיקאים), המייצגת את רובדי האוכלוסייה העיקריים. על מנת שתהיה עניינית ויעילה עליה להיות מורכבת מ־15 עד 20 איש לכל היותר, לא קיצוניים, המעוניינים במציאת פתרון משולב. עליה לחשוב חשיבה יצירתית, על ידי סיעור מוחות, כיצד תיראה מדינת ישראל בעוד 20–30 שנה, בכל שלטון שהוא. כדי להפיג את החרדות, יש להבטיח שחרף כל ההבדלים בין ימין לשמאל, תוגדר מסגרת המוסכמת על הכול. לא תהיה כפייה מכל ציבור על ציבור אחר. ועם זאת יש למצוא דרך של נשיאה משותפת בעול קיומה של המדינה. אין כאן ריבוע של המעגל, אלא צורך בחשיבה מחוץ לקופסה. ברצון טוב, בחשיבה יצירתית, ללא דעות קדומות, בטוחני שניתן למצוא מוצא מן המשבר ולהפיג את החרדות. אם את הדבר הזה נעשה – נוכל לעמוד, וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום.