Стивен Сотлофф

"350 יהודים נמצאים באיי באחריין. מיעוטם אמידים ורובם המכריע – עניים. בעיר הבירה מאנאמה יושבים 40 אלף תושבים. הקהילה היהודית קטנה. חינוך יהודי אין. יש רק בית-כנסת ושוחט יהודי...חלק מהנוער עובד בפקידות ובמשגיחות אצל חברת הנפט האמריקאית. בעלי-מלאכה יהודים כמעט שאין בנמצא. 30 יהודים עסוקים בעבודות 'סולל בונה'" (דבר, 8.8.1945). ואכן חברת 'סולל-בונה' הועסקה בשלהי 1944 בידי בריטניה ששלטה בנסיכות במפרץ הפרסי כבמדינת חסות. במסגרת זו אנשי 'סולל-בונה' הקימו שדה תעופה עבור חיל האוויר המלכותי כפי שתיאר לימים המהנדס יעקב שור: "עם התקרב סיום המלחמה באירופה והניצחון על הנאצים, בעוד המלחמה עם יפאן נמשכת, הזדקק חיל האוויר של בריטניה בדחיפות לשדה תעופה בבחריין, שישמש תחנת ביניים לחיל האוויר של בעלות הברית מאירופה למזרח הרחוק". לדבריו של שור נבחרה 'סולל בונה' להיות "הקבלן הבלעדי" להקמת השדה וכי כוח העבודה המיומן וכל הציוד הנדרש לבנייתו שכלל מכבשים ומכונות אספלט הוטס מארץ-ישראל. שדה תעופה זה הספיק לשרת את חיל האוויר הבריטי בשלבי ההכרעה במזרח הרחוק וכי המפקד הבריטי, שהיה אחראי למבצע זכה בציון לשבח וציין לטובה את עבודת החברה (ארכיון שיכון ובינוי, מעזבונו של יעקב שור, פריט 273) בפברואר 1945 דיווח 'הארץ' כי מארץ-ישראל יצאו לבחריין "עשרות מומחים יהודים", שיעבדו במפעלי הנפט בנסיכות (הארץ, 25.2.1945). בפועל שהו מרבית הפועלים העבריים במחנה עבודה קטן מאחוריי שדה התעופה. באותה שנה כתב אפרים מרגולין על תנאי העסקתם באי ה"דורשים מאנשינו מאמצים גדולים יותר מאשר בארץ". באותה נשימה הוא תיאר את המפגש עם הפועלים המקומיים, שלא הכירו את כלי העבודה הבסיסיים כגון: "הטורייה, המגרפה, פטיש האוויר ועוד, בכל דרגה של עבודה היו מנהלי העבודה צריכים ללמד את הפועלים ולהראות להם באופן מעשי, איך להחזיק בכלים ואיך לעבוד בהם". לדבריו של מרגולין עבודתם הייתה למעשה שליחות ציונית. "אף-על-פי שבחיי היום-יום שלנו אין אנו שמים לב לתפקידנו כאן כארץ-ישראליים, בכל אופן יוצרים אנו את האווירה לכבוד מפעלנו בארץ, ומגדילים את התומכים ברעיון הציונות, אם בדרך ישרה או בעקיפין" (במפעל, 31.12.1945). ראשיתה של הקהילה היהודית בבחריין, הייתה במאה השביעית והיא נזכרה במסעותיו של הנוסע היהודי בנימין מטודלה במאה השתיים עשרה. בעקבות הפיכתו של האי למרכז סחר במאה התשע-עשרה הגיעו אליו משפחות סוחרים יהודים מהארצות השכנות ובשיאה מנתה הקהילה כ-1,500 נפש ומאז הלכה והצטמצמה. הגעתם של אנשי "סולל בונה" בשלהי מלחמת העולם השנייה תרמה לחידוש הקשר עם יהודי בחריין, שנותקו כמעט לחלוטין "מכל קשר עם העולם היהודי". כך למשל גיליונות העיתון 'דבר', שנשלחו לעובדים בקביעות, הועברו לבני הקהילה והביאה להם את "בשורת ארץ ישראל החדשה" (דבר, 8.8.1945). למטרה זו פעל במקביל ארגון מתנדבים ואנשי הרוח 'ברית עברית עולמית', שהוקם במטרה לקדם את השפה העברית והפצתה, ולחזק את הקהילה היהודית בגולה באמצעות פעולות תרבות. במסגרת זו נשלחו לבחריין ספרים בעברית ומכשירי לימוד (דבר, 10.8.1945). לאחר אישור תכנית החלוקה באו"ם (29.11.1947) ברח חלק ניכר מהקהילה בעקבות פרעות מידי האוכלוסייה הערבית המקומית, שבהן נפצעו כמה עשרות יהודים "פורעים ביניהם גם שוטרים, פרצו לבתי היהודים ועשו בהם שמות. הם הכו את היהודים מכות רצח...הפורעים התעללו בצעירות היהודיות והריצו אותו כשהן ערומות ברחובות העיר. לאחר ששככו המהומות ארגנו הערבים משמרות כדי למנוע מהיהודים אמצעי מחיה ואפילו מים אין נותנים להם" (המשקיף, 5.2.1948). בראשית שנות השישים נותרו בבחריין כשלוש מאות יהודים ולאחר מלחמת ששת הימים (1967) עזבו רובם את המדינה. כיום נותרו בה כארבעים יהודים בלבד. (הכותב, ד"ר דותן גורן, הוא חוקר תולדות ארץ-ישראל בעת החדשה)

Стивен Сотлофф

Новости и обновления о Стивен Сотлофф

Смотрим: Что сказал еврей, плененный ИГИЛ

Стивен Сотлофф оказался израильтянином